יום ראשון, 11 באפריל 2010

פרשת השבוע "תזריע-מצורע" - דבר-תורה קצר וזמנים

בפרשיות שלפנינו מתווספים נדבכים בבניין קומת רוחו של האדם היהודי – התחלנו עם "מעשי הקורבנות" (פרשות "ויקרא"-"צו"), האוכל הכשר והטרף (פרשת "שמיני"), וכעת דיני "טומאה וטהרה" ופרשת נגעים (בפרשתנו - פרשת "תזריע") ותורתו של המצורע (בפרשה הבאה – "מצורע").
המפגש עם המת נושא בקרבו "טומאה" לאדם היהודי – כל מגע עם נבלת העוף, פגרו של שרץ, גופת בהמה וחיה ובודאי גויית האדם שנפח נשמתו – "מטמא"! הסתעפות המושג הינה רבת היקף והיא כוללת גם מגע בחפצים שבאו בקשר עם המוות. גם כלי למשל שנבלה נגעה בו מטמא את האדם. הטומאה קשורה אמנם למת אבל רק כרעיון מושגי – לא כמציאות! ננסה להסביר זאת: המוות הוא קץ טבעי ובלתי נמנע לכולם – האדם והבהמה, החיה, העוף, השרץ וגם היקום נתון בתהליכי קריסה מתמידים – אולם האדם המודע למהותו הרוחנית יודע כי הוא נעלה ממחזוריות זו. ה"אני" הנסתר והאמיתי שלו הינו נק' מסתורית נצחית השוכנת זמנית בגוף כלה ואובד. אבל המפגש הממשי עם המוות בכוחו לשבש אמת זו שבלב האדם – העובדה המוחשית מול העיניים עלולה להיות חזקה יותר מידיעת ההכרה ולעורר באדם מחשבות נוגות של "מקרה אחד לכל". זהו רגע מלא "טומאה"! לכן מטמאה התורה את המוות בכל הואריאציות שלו. מערכת טומאת המגע הינה מנגנון הגנה על רוחו של האדם מפני המוות. כל מגע שלו עימו "מטמא" – כדי לשוב לאיזון ולמחשבה הנכונה. לאחר תקופת היטהרות (מיום ועד שבוע ואף יותר) הוא מכבס את בגדיו וטובל במקווה מים חיים – וטהר. כך גם אצל האישה היולדת המחויבת להיטהר מטומאתה ולהביא קורבן חטאת – לפי שבעת ההיריון והלידה דעתה נתונה בעיקר לטרדה, לכאב ולסבל המלווים תקופה נפלאה זו ופחות לקסמי היווצרות העובר ברחמה – ובאה הטומאה וההיטהרות ממנה (ימי היטהרות החופפים את ימי ההתאוששות הגופנית) בתוספת קורבן החטאת על עצם הכניעה הזאת לביולוגיה הפרטית שלה ומשיבים לה את האיזון ההכרתי רוחני בייעודה כאדם וכאישה.

פרשת "מצורע" עוסקת בדיני טומאה וטהרה, ויש המכנים אותה בלשון נקיה: "פרשת טהרות". הפרשה פותחת בתורתו של המצורע, ומובא בגמרא: "על שבעה דברים נגעים באים: על לשון הרע, על שפיכות דמים, על שבועת שווא, על גילוי עריות, על גסות הרוח, על הגזל ועל צרות העין" – רוב העבירות עליהן באים הנגעים הן עבירות בין אדם לחברו שאז שולחת ההשגחה העליונה לאדם רמזים מן השמים להטיב את דרכו, כפי שמסביר זאת הרמב"ם: "וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה צרעת בשותפות השם אינו ממנהגו של עולם, אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע. שהמספר לשון הרע משתנות קירות ביתו. אם חזר בו יטהר הבית, אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית משתנין כלי העור שבביתו שהוא יושב ושוכב עליהן. אם חזר בו יטהרו, ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנין הבגדים שעליו. אם חזר בו יטהרו, ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנה עורו ויצטרע, ויהיה מובדל ומפורסם לבדו עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע..." – מבין חטאים אלו הדגישו חכמים בדבריהם בייחוד את חטא לשון הרע באמרם: "ואמר רבי יוחנן משום ר' יוסי בן זמרא: כל המספר לשון הרע כאילו כפר בעיקר, שנאמר: 'אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו - מי אדון לנו', ואמר רבי יוסי: כל המספר לשון הרע נגעים באים עליו...אמר ריש לקיש: מאי דכתיב 'זאת תהיה תורת המצורע' – זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע'". הנגעים הינם מידה כנגד מידה: "הוא הבדיל (בלשון הרע שלו) בין איש לאשתו, לכן בדד ישב" – על המצורע לשבת מחוץ למחנה בבדידות, רק כך יבין את ערכה של החברה ועד כמה הוא זקוק לה ויקלוט את גודל חטאו שפגע בסביבתו בלשונו. לאחר ימי הסגר אלו כשנתרפאה צרעתו, מוטלים עליו מעשי כפרה המביאים אותו למודעות עצמית להבנת אישיותו: "ולקח למיטהר שתי ציפורים חיות טהורות ועץ ארז ושני תולעת ואזוב" - "ציפורים חיות" – לפי שהנגעים באים על לשון הרע שהוא מעשה פטפוטי דברים לפיכך הוזקקו לטהרתו ציפורים שמפטפטין תמיד בצפצוף קול, וכן יבין שהצרעת באה על גסות הרוח שבו ויביא לשם כך "עץ ארז" ויזכור מהי תקנתו ויביא "תולעת ואזוב" – שישפיל עצמו מגאוותו כתולעת וכאזוב.
(דבר-התורה נערך מספרים)

שבת שלום!

זמני כניסת השבת ויציאתה:
כניסת השבת - ירושלים: 18:30 תל-אביב: 18:49 חיפה: 18:41 באר-שבע: 18:40
צאת השבת - ירושלים: 19:48 תל-אביב: 19:50 חיפה: 19:49 באר-שבע: 19:48

‏אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה