ספר "ויקרא" מכונה בפי חז"ל "תורת כהנים" למרות שחלק נכבד ממנו עוסק במצוות ועניינים השייכים לכלל ישראל ולאו דווקא לכהנים – לפי שחז"ל בשם שנתנו לא התכוונו לכוהנים בני אהרון בלבד אלא לכלל ישראל המכונים "ממלכת כהנים וגוי קדוש" – שילוב בין ממלכה שזה עניין חילוני (מסגרת חברתית לניהול החיים השוטפים) לבין כהונה שהיא תפקיד רוחני דתי, או בין גוי שהוא מושג לאומי לקדושה שהיא מושג דתי רוחני - היהדות רואה את השלמות רק בשילוב של שני המרכיבים הללו יחד וביטוי לכך ניתן לראות בין היתר בגיוון הנרחב של המצוות שבספר ויקרא.
הפרשה שנקרא השבת (וכן זו שאחריה) נאמרה למשה בארבעים הימים הראשונים ששהה בהר סיני לקבל את התורה. הרעיון המרכזי בפרשתנו הוא שהאדם אינו ריבון על אדמתו ורכושו אלא "לה' הארץ ומלואה" ועל האדם להתנהג בארצו של הקב"ה לפי ההנחיות של בורא עולם. כבר בתחילתה פותחת הפרשה במצווה הממחישה לאדם כי לה' הארץ – "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם – ושבתה הארץ שבת לה'" – מצוות שמיטה. לא נאמר באף אחד מהמועדים "שבת לה'" אלא בשבת בראשית ובשנת השמיטה – דבר המראה על קירבה מיוחדת בין השניים, ובכלל יש דמיון רב בין הפסוקים המדברים בשמיטה לפסוקים הדורשים שביתה ביום השבת (השמיטה אף נקראת "שבת הארץ") – לפי ששתי מצוות אלו באים להורות על חידוש העולם שהוא יסוד גדול ביהדות שהרי כל רעיון חיובנו לקבל עלינו עול מצוותיו מתבסס על אמונתנו כי "הוא עשנו ולא אנחנו", וכפי שמסביר ספר החינוך: "והוא כעניין שאנו מונין ששת ימי השבוע כששת ימי עבודה והשביעי יום מנוחה, ולכן ציווה ה' להפקיר כל מה שתוצא הארץ בשנה זו מלבד השביתה בה כדי שיזכור האדם כי הארץ שמוציאה אליו הפרות בכל שנה לא בכוחה וסגולתה תוציא אותם, כי יש אדון עליה ועל אדוניה..." - ואולי משום כך פותחת הפרשה במצוות השמיטה ומסיימת בהזכרת מצוות שמירת שבת לפי ששניהם קשורים בקשר הדוק – שניהם יסוד גדול באמונה, ששמירתם המדוקדקת גורמת לאדם הפסד ממון ממשי, אולם בסופו של דבר הפסד זה אינו אלא מדומה, שכן מובטחים ועומדים שומרי השביעית וכל מקדשי שביעי להתברך מידי אדון כל (בשמיטה:"וציויתי את ברכתי לכם בשנה השישית" ובשבת:"ויברך אלוהים את יום השביעי ויקדש אותו").
פרשת "בחוקותי" נקראת בפי הציבור בשם "פרשת התוכחה הקטנה" (פרשת "כי תבוא" נקראת "התוכחה הגדולה") כיון שהיא כוללת פסוקי תוכחה לישראל הכוללים ברכות שיקויימו בישראל באים יקיימו את הברית עם ה', וקללות שאם לא ישמרו את הברית – יתבטלו הברכות ויהפכו לקללות (ח"ו). ברוב הקהילות נוהג בעל הקורא לקרוא פסוקים אלה בקול נמוך ובחיפזון מיוחד – למרות שפותחת בברכות ניתן לה שם זה מתוך הסתכלות שטחית בפרשה אשר על פיה נדמה כאילו הקללות שבה עיקר שהרי גם מבחינת היקף החומר – לקללות רוב מכריע (30 פסוקי תוכחה לעומת 13 פסוקי ברכות) אך אין הדבר כן, אמנם הברכות נאמרו בפרשה בצורה תמציתית וכוללת אך הן העיקר - שהרי בברכות הבטיח הקב"ה שאם בני-ישראל ילכו בחוקותיו מיד ישיגום סדרי הברכות כולם עד בלי די, אבל אם ימאסו בחוקותיו להפר בריתו – לא יחולו מיד הקללות הקשות כולן כאחת אלא בהדרגה, ובכל סדר תינתן הזדמנות לעם ישראל לשוב בתשובה, כפי שאמרו חז"ל :"מרובה מידת הטובה על מידת הפורענות".
מייד בתום הקללות עוסקת הפרשה ב"דיני ערכין" – סדרת דינים הקשורים להערכה כספית של אנשים או ממון שהוקדשו לה'. הראשון שבהם – אדם המחליט להעריך את שוויו שלו ולנדב סכום זה לבית-המקדש, ועל זה אומרת התורה: "...איש כי יפליא נדר בערכך נפשות לה', והיה ערכך הזכר מבן עשרים שנה ועד בן שישים שנה והיה ערכך חמישים שקל כסף בשקל הקודש" – קשה לכאורה מדוע הסמיכו את הפרשה הזאת לפרשת הקללות הנוראה? כותב על כך ה"חוזה מלובלין": "היהודי שישמע את התוכחה הקשה ממנה למד על הגורל העגום המצפה לו, גורל בו יהיה נתון לרדיפות, להשפלה ולהשמדה, עלול לאבד את ערכו בעיני עצמו. 'מה ערך יש לי בעיני התורה אם היא מזמנת לי גורל כה קשה?' עלול הוא לחשוב בלבו. על כן כדי לסתור מהלך מחשבתי זה מצמידה לה התורה את פרשת 'ערכין', פרשה הדנה בערכו העצמי של כל יהודי, לא חשוב מהו מצבו אם בריא או חולה, אם רשע או צדיק. בכל מקרה מלמדת אותנו פרשה זו שיש לו ערך, ולא סתם ערך כי אם 'ערך נפשות לה''. הערך הזה הינו ערכו המוחלט בעיני האלוקים. כי אם ידע ויחוש באמת הנשגבה ששוכן בו ניצוץ מן האלוקים – מקור החיים, מקור הטוב והמוסר המוחלט, תשתפר תמונתו העצמית, ערכו בעיני עצמו עולה, עובדה המעניקה לו עוצמה"!
(דבר-התורה נערך מספרים)
שבת שלום!
זמני כניסת השבת ויציאתה:
כניסת השבת - ירושלים: 18:44 תל-אביב: 19:04 חיפה: 18:56 באר-שבע: 18:54
צאת השבת - ירושלים: 20:04 תל-אביב: 20:06 חיפה: 20:06 באר-שבע: 20:04
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה